אני יכולה לספר לכם שאני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי ושזה החלום שרדפתי אחריו כל החיים וסוף סוף הגשמתי אותו.
עכשיו זה נכון אבל תנו לקחת אתכם דווקא לרגע אחר בחיים.
לרגע שהבנתי שזה לא באמת בשבילי ושאין טעם.
למדתי רישום באופן פרטי ולמרות המצב הנפשי שלי באותה תקופה שילבתי בין השירות הלאומי, לימודי אמנות ועבודה. זה היה קשוח ובקושי ישנתי בלילות.
המורה שלי ביקש ממני כל יום לעשות שני רישומים מהתבוננות כי זו הדרך היחידה שלי להצליח אבל אני לא הצלחתי לעמוד בקצב.
לאחר כמה פעמים שלא עמדתי בשיעורי הבית ישבנו לשיחה שהייתה ממש קשה עבורי בה הוא אמר לי "סיון כל התירוצים שלך מקסימים והכל אבל אין לך מקום בעולם הזה ולאהוב לצייר לא יהפוך אותך לאמנית ואת לא תציגי שום דבר בשום מקום, אז אני שואל אותך פעם אחרונה, האם את אמנית?" גמגמתי ואמרתי שנהיה בקשר ונעלמתי.
בכיתי כשהגעתי הביתה. בכיתי בתור בסופר. בכיתי בשתיים בלילה עם ג'וינט כשחתולי רחוב בוהים בי כאילו אני הדבר הכי הזוי שראו בחיים.
ואחרי הרבה בכי התחלתי לחשוב וחשבתי הרבה, ולקח לי כמעט שנה לחזור לצייר.
אבל כשחזרתי חזרתי עם תשובה, אני אמנית! לא כי אני יכולה להתמיד ולא כי אני הכי טובה.
אלא כי אין לי דרך אחרת ובישבילי זה דרך חיים ואוויר לנשימה.